החלטה בתיק בפ"מ 2876-04-12

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 ל פקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961.

ביום 15/4/12 הוצא כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה.

הצו ניתן בשל עבירה של נהיגה בשכרות כאשר בדגימת אוויר נשוף נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד הינו 340 מ"ג שהינה מידה שנקבע בתקנות ובפסיקה.

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

באשר לראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

מעיון בתיק המשטרה עולה, קימות ראיות לכאורה לעניין השכרות השוטר הבחין במבקש נוהג במכוניתו, הורה למבקש לעצור. השוטר הקפיד על הכללים והאיסורים טרם הבדיקה במכשיר הינשוף, דרש ממנו להיבדק, קיבל הסכמתו ובבדיקת הינשוף נמדדה הכמות כאמור, למבקש בוצעה גם בדיקת מאפיינים, המבקש כשל בחלקה. אציין כי ההתרשמות הכללית של השוטר הייתה כי לא ניתן לקבוע את השפעת האלכוהול המבקש עצמו הודה בשתיית אלכוהול.

אכן ב"כ המבקש העלה טענות בטיעוניו כנגד חומר הראיות, אך בשלב זה של הדיון, שלב מקדמי, די בחומר הראיות שהוצג, ואף בדברי המבקש עצמו, כדי לקבוע שבידי המשיבה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.

כמובן עומדת למבקש הזכות להעלות טיעוניו אלו, אם וכאשר יבחר לכפור באשמתו בתיק העיקרי.

באשר למסוכנות:

מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו.

המבקש נוהג משנת 1970  ולחובתו 39 הרשעות קודמות, מהן 4 הרשעות משנת 2011, ההרשעות כוללות עבירות מהירות רבות, אי ציות לתמרורים כמו כן אציין כי זו לא פעם ראשונה כי המבקש מוצא עצמו בבית משפט לתעבורה.

על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי:

ב ע"פ 5002/94  בן איסק נ' מ"י, פד"י מט(4) בעמ'163 נאמר:

"שכרות - כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

ב בש"פ 10865/06, בערר על פסילה מנהלית בביהמ"ש העליון, קבע כבוד השופט א. הלוי:

"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".

נסיבות מעצרו של המבקש בשעה 6:39 בבוקר, בכביש ראשי כשהוא נוהג בשכרות לכאורה,  מעידה על נהג המסוכן לציבור.

לעניין נסיבותיו האישיות של המבקש כפי שצוינו בבקשתו ונטענו בפני, אציין כי אין להקל ראש בשלילת רישיון נהיגה לשלושים ימים, אשר יכולה להיות להם פגיעה בפרנסת המבקש ופגיעה קשה לא פחות באורחות חייו וחיי בני משפחתו התלויים בו, אולם המחוקק בחר להטיל מגבלה זו על מנת להילחם בעבירות התנועה ובקטל המתרחש בכבישים ומדובר בפגיעה סבירה, מידתית וקצובה.